רגע לפני שאתם מתיישבים עם דלי פופקורן בסלון כדי לצפות בסרט בנטפליקס שקרוב לשנתיים מככב ברשימת ה TO DO LIST, שלכם
בואו לגלות – איזה מין הורים אתם?
האם אתם לחוצים, דאגנים, רגועים, או אולי אתם מסוג ההורים שחושבים שהילדים צריכים להתנסות, ללמוד על בשרם ולהסתדר בכוחות עצמם?
נפתח בזה שנאמר שילד זקוק לנוכחות הורה בחינוך וזקוק לסמכות- נקודה.
הורים מתלוננים על כך שהילד לא מקשיב להם, מתפרץ בבכי כי לא קיבל את מה שביקש, לא רוצה ללכת להתקלח או מנדנד ומתווכח על כל דבר.
חלק גדול מהתלונות הללו יכול להיפתר.
סמכות הורית היא מתן גבולות, קביעת חוקים שנכונים לבית שלנו. “אצלנו בבית עושים/ אומרים/מתנהגים… “.
הגבולות נועדו להגן עלינו. גבול הוא מעקה במרפסת, גבול הוא הרמזור האדום בפתחו של מעבר החצייה.

כל הורה מגיע עם חשיבה ערכית שבאה מתוך עולם אמונותיו, ערכיו והאמת הפנימית שלו. חוקים וכללים שאינם נאכפים זה מצב גרוע יותר מאם לא היו קיימים בכלל.
כשהורה מוותר בעצמו על הכללים שהוא בעצמו קבע בשביל כולם הוא בעצם מוותר על הסמכות ההורית שלו.

איך נקבעת סמכות הורית?
• בוחרים את התגובות מראש.
• קובעים מה תהיינה ההשלכות כשלא ימולאו הדרישות של מה מותר ומה אסור, כלומר: מה יקרה במצב בו יופרו הכללים.
• משמשים דוגמה, מציגים חזית הורית מאוחדת ומעבירים מסר אחיד לילד באופן עקבי.
• תאום ציפיות- כשהציפיות של כולם מתואמות יש מסגרת ברורה להתנהלות המשפחתית.
כשהייתם ילדים וקיבלתם מכה שמעתם משפטים כמו: “לא נורא! עד החתונה זה יעבור” או ” לא קרה כלום, לא צריך לבכות”..
אמרו לנו שאסור לבכות, אסור להתלונן, וצריך להתגבר מהר מהר…
אבל, כשמישהו נפל וקיבל מכה אז כן קרה לו משהו: הוא נפל !
כשלמישהו כואב –הוא זקוק לתמיכה, לחיבוק ולעידוד , להכרה בכאב.

איך קורה שאנחנו ממהרים לבטל את הרגשות שהילדים מרגישים? למה אנחנו ממהרים להציע להם פתרונות, במקום לתת לכאב להיות? האם זה חלק מסמכות הורית?
יכולות להיות לכך מספר סיבות:
-אנחנו מתמקדים במה שאנחנו מרגישים כרגע – ואין לנו מקום לשום דבר אחר.
-אנחנו מאמינים שאם נתעלם, הרגש הקשה של הילד, פשוט יעלם.
-קורה שאנחנו חווים הצפה רגשית כה גדולה, שאין לנו מושג מה לומר או איך להתמודד, ואז פשוט שותקים ולא אומרים דבר.
-קורה שאנחנו לגמרי לא מסכימים עם מה שהילד חושב, וחוששים שהפגנת הבנה מצדנו, תגרום לו לחשוב שאנחנו כן. עצירה, הפגנת הבנה מקרבת ומצמצמת פערים, קוראים לזה אמפתיה .

לסיכום: סמכות הורית מתחילה מתקשורת ברורה בין בני הזוג. מסר שעובר בצורה ברורה ואחידה מאפשר לילד לדעת את מקומו ואת תפקידו במערכת המשפחתית.
ביטול הרגש של האחר, לא באמת מבטל אותו, הוא רק מעלים אותו מהעין.
עידוד הוא פתרון קסם – אך רק לאחר שנתנו מקום להביע את הרגשות הקשים.
כשאנחנו אמפתיים כלפי הילד ומנסים להבין מה הוא חווה, נגרום לו להרגיש שאנו מבינים את המקום ממנו הוא בא. לעיתים קרובות נגלה שהנוף שנראה מנקודת מבטו שונה
לגמרי מהנוף הנגלה מנקודת מבטנו אנו כך נכיר את עולמו קצת יותר.
זכרו, החיים הם דינאמיים, חייבים לשמור על גמישות מחשבתית, איזון והקשבה.